<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית שני שער רביעי</h1>
<h2>דף סד:</h2>
אפרוח כל שלא יצא לאויר העולם אסור משום שרץ השורץ על הארץ. איסור זה אינו דבר תורה אלא מדבריהם. יצא לאויר העולם ולא נתפתחו עיניו, יש מי שאוסר. והגאונים מתירין.
<h2>דף עח.</h2>
אותו ואת בנו אסור לשחוט ביום אחד, שנאמר [ויקרא כ"ב] ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. לא אסרה [תורה] אלא בהמה אבל חיה אין בה משום אותו ואת בנו, דשור ושה כתיב ולא חיה ועוף. יום זה האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה. לפיכך השוחט בלילה אסור לשחוט ביום, שחט ביום מותר לשחוט בלילה. איסור זה נוהג בנקבות, רצוני לומר שאסור לשחוט האם ובנה, שנאמר אותו ואת בנו, מי שניכר שהוא בנו, זו האם שהבן כרוך אחריה. נודע אביו של בן זה מי הוא, יש מן הגאונים שהתיר, שאין חוששין לזרע האב. ויש מי שאומר דחוששין לזרע האב מספק, ולפיכך אמרו דאותו ואת בנו נוהג מספק אפילו בזכרים. וראוי לחוש לדבריהם בשל תורה. במה דברים אמורים בשנודע שזה אביו אבל מן הספק אין אנו חוששין לכל הבהמות לומר שמא זה אביו. וכן הדין באם אם אינו כרוך אחריה. לפיכך הלוקח בהמה בכל מקום ובכל זמן אינו חושש שמא נשחטה האם או הבן אלא הולך ושוחט ואינו נמנע. אחר שהדברים כן, מי ששחט את האם או שמכר את האם לשחטה, חייב לומר ללוקח שני זה היזהר שלא תשחוט היום שכבר שחטתי אמו או מכרתי אותה למי שדעתו לשוחטה היום, כחתן או כלה שלקחו ביום חתונתם או כיוצא בזה, ושמא כבר שחטו.
מחוסר זמן זה אינו כשנים הראשונים, שהשוחט את הבהמה שלא שהתה שמונה ימים אסורה משום נפל, וכן אפרוח קודם זמנו משום שרץ השורץ על הארץ, אותו ואת בנו שעבר ושחטן ביום אחד מותרין באכילה, לפי שאין מחוסר זמן אסור להדיוט.
<h2>דף עט:</h2>
אותו ואת בנו נוהג בכלאים הבא מן העז ומן הרחל, שמצד האב ומצד האם שה הוא. וכן צבי הבא על התיישה וילדה בן ושחט אותה ואת הבן הזה חייב משום אותו ואת בנו, דאותו אמר רחמנא ובנו אפילו כל דהו. ותייש הבא על הצבייה וילדה בן ושחט אותה ואת הבן, יראה לי שמותר לשוחטן לכתחילה, דשה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו. תייש הבא על הצבייה וילדה בת, ובת ילדה בן, לדברי האומרין דחוששין לזרע האב אסור לשחוט את אילו, ולדברי האומרין דאין חוששין לזרע האב מותר. וכבר כתבנו שחוששין מספק בשל תורה.
<h2>דף פא:</h2>
כשאסרה תורה לא אסרה אלא בשחיטה אבל להרוג שלא דרך שחיטה מותר. לפיכך הנוחר והמעקר אינן בכלל איסור זה כלל. נחר את האם מותר לשחוט את הבן, שחט את הבן מותר לנחור את האם.
<h2>דף פב.</h2>
אע"פ שאמר הכתוב אותו ואת בנו, אין ההקפדה בשוחט אותו תחילה ואחר כך את הבן, אלא אפילו שחט את הבן אסור לשחוט את האם, שנאמר לא תשחטו, ויש במשמע שיש שנים בכלל אזהרה זו. כיצד, אחד שוחט פרה ואחד שוחט אחר כן אמה ואחד שוחט בתה של פרה ראשונה לאחר שחיטת פרה שניה, שנים אחרונים חייבין, נמצא שוחט את הזקנה חייב משום בנו ואותו ושוחט הפרה השלישית חייב משום אותו ואת בנו. ומכאן אתה למד דמה שאסרה תורה לשחוט אותו ואת בנו לאו דוקא כשאחד שוחט את שניהן אלא אפילו זה שוחט את האם אסור בין לו בין לאחר לשחוט את הבן.
<h2>דף פו.</h2>
חרש שוטה וקטן ששחטו אם בינן לבין עצמן שחטו מותר לשחוט האם או הבן אחריהם, לפי שרוב מעשיהם מקולקלין ואין שחיטתן שחיטה. אבל אם שחטו ואחרים רואין אותן ששחטו כראוי אסור לשחוט אחריהן.
